אמודאים אמיצים

137 האחרונים בסדרה, פרי עטן של נעמי פרייפלד טישלר וחגית סבג, אכן שומרים על איזה תו תקן של שירה "כהלכתה" ואף ממוקדים בנושאים שכיחים מאוד בשירת חובבים-ממוקצעים, מותה של אם ואהבה מייסרת . ואולם הם גם מצליחים לעצב את החוויות האלה בקול אישי משכנע, אמין מאוד, שערכו הספרותי הולם את מטען הכאב האצור בו ( הולם — כלומר לא רק נשען עליו או מסתפק בו ) . הפניית החוויה הפרטית אל אוזן הציבור דורשת מידה רבה של הגינוּת . סוג ההגינות הזה מתברר, למשל, בשורות אחדות מתוך 'פעמוניוֹת אִמי' של פרייפלד טישלר : "בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת הַשְּׁקוּפִים / אוֹר צָהֹב מֵאִיר / כֻּלָּנוּתַּחַת מְנוֹרוֹת הַצּוֹלֶלֶת / אַמּוֹדָאִים אַמִּיצִים / תַּחַת אוֹקְיָנוֹס אִישִׁי" . הצוללת היא מסדרון בית החולים שאם המשוררת מאושפזת בו, אבל המסע הוא של כולם, "כולנו" . הגורל משותף, ובה-בעת המשוררת ערה לבדידותו של היחיד, לערכו, לאומץ שבעצם הנשיאה בעול . ההבחנה בשני קצוות אלה קריטית . מתוכה אפשר לחוש כמה נוגעת ללב התבוננותה של פרייפלד טישלר באמה ; כמה בדידות וחוסר אונים, וגם אמונה בטוב ובזיכרון השפע שבטבע, יש באבחנתה : "אַתְּיוֹרֶדֶת יַמִּי...  אל הספר