אֵימת מוֹת הקדוּשה

134 מהסופר ההונגרי אימרה קרטש, כ"קדיש לילד שלא נולד" . בלשונה של סלהוב, זהו קדיש ל"מלאך שגורש" . אבל זוהי איננה ראשית הדברים . מבעד למדד הממשי שבנפילה — נפילת הילד, נפילת האם — משתקף ממד נוסף המעסיק את סלהוב, והוא "אֵימַת מוֹת הַקְּדֻשָּׁה" : החרדה מחיים שאין בהם גובה, שהנפש אינה מסתחררת בהם אל מעֵבר לקיומו הפיסי של הגוף . נדמה כי חרדה זו, או שאיפה זו, מובילה את עצם ההכרעה של סלהוב לכתוב, ולכתוב שירה . אפשר אפילו להסתכן ולומר כי לשון התפילה והתלמוד המשולבת בשירתה אינה מבקשת את היהדות דווקא, אלא את הקוד הגנטי של הקדוּשה . אפשר שמבחינת סלהוב, הכתיבה אינה משקפת אמונה או משועבדת לה . יתרה מזו, היא יכולה אפילו לסתור אותה, מעצם היותה אקט תיאולוגי לעצמו — ניסיון לתפוס באמצעי סופי את האינסופי . ניסיון כזה נועד לכישלון או לפחות לקיום של ספק תמידי . סלהוב מודעת לכך . מצד אחד, היא מנסה לקבוע, בהיפוך שורתו המפורסמת של רילקה, כי "הַנּוֹרָא הוּא רֵאשִׁית הַיָּפֶה", כלומר כי האסתטי אינו רק נובע מן הפגום שבקיום, אלא אף גובר עליו . מצד אחר, היא מטילה ספק רדיקלי בכוחה של האמנות ובמשמעותה . באחד מקטעי הפ...  אל הספר