122 ציעוף, של גודש, של שביעות רצון אסתטית . גם כשהוא לירי, מחו'ל חותר לבהירות הכרה ואף דורש אותה מקוראיו . לפיכך, הכניסה לתוך שיריו קלה, נדיבה, אבל היציאה מהם, אם קוראים בהם ברצינות, קלה פחות . בשיחה עם עורך הספר, אלמוג בהר, מח'ול מודה, אולי בנאיביות, כי היה רוצה לפנות דווקא לאלה בקהל העברי שידחו אותם מיד, שיתייחסו אליו כאל קיצוני, כאל אויב . "אותם אני הייתי רוצה לשנות, אפילו קצת, עליהם הייתי רוצה להשפיע, לאפשר להם להזדהות ולו במעט עם כאבי, אולי לחשוב על כאבי כעל דבר אנושי" ( בניגוד אליהם, הוא מזכיר, ערביי ישראל מעולם לא היו לגזענים ) . מח'ול, תושב מעלות, מבקש אולי לעורר את קוראיו, לאו דווקא היהודים, מתרדמה דוֹגמטית . דרכו האחת לעשות כן היא בשילוב בין פיתוי להצלפה, בין לשון יופי ללשון אתגר . דרכו השנייה היא בהצבת דוּגמה אישית . זה כוחו . לאחר ביקור במחנה הפליטים אל-ניירב שבסוריה, מחו'ל הבין שהוא כותב "על אודות הבעיה הפלסטינית ולא מתוכה" : "הָלַכְתִּי בְּתוֹךְהֵעָדְרוּתִי / הֵטַחְתִּי בְּעַצְמִי : מָה הַתַּרְדֵּמָה הַזֹּאת / שֶׁאָחֲזָה בִּי זְמַן רָב כָּל-כָּךְ ? / גָּדַלְתִּי / כְּזָר ...
אל הספר