המקף המחבר ומעבר לו על ה'יהודו־נצרות' בעקבות ליוטר

38 יצחק בנימיני בהקשר לכך, שאלת היחס בין השיח המערבי לבין מעמד היהודי כתוצר של השיח הזה, מצריכה התייחסות לתיאולוגיית הקרבון העצמי שלטענתנו היא רדיקליזציה או שמא וולגריזציה של מרכיב יהודי מסוים מאוד . הפסיון המדמם של ישו הוא אקטואליזציה רדיקלית מהבחינה הזו של גרעין מסוים ביהדות, גרעין הכניעות בפני האחר, האלוהים . * * * נתייחס במסה הנוכחית למושג "היהודים" ולשאלה אודות המקף- המחבר במשנתו של ז'אן-פרנסואה ליוטר ( Lyotard ) . ברצוני לשאול על עצם התהייה, שהיא הציר המרכזי בדיון של ליוטר, בנוגע למקומו של מקף-החיבור בביטוי "מסורת יהודו-נוצרית", בשעה שהוא מברר את האפשרות של ההפרדה העמוקה בין היהדות לנצרות . אציע לחשוב את היחס בין היהדות לנצרות באופנים סבוכים יותר בשל הדביקות התיאולוגית, השיחית וההיסטורית בין המסורות הללו, ולהציע יחסים נוספים, שאינם נתחמים רק לגרפיקה של מקף-חיבור או הפרדה, אלא גם לקווי מתאר של פתלתלות ושל קווי ההדחקה, של קווי שבירה ממעל ומתחת ומהצד, תוך הנחה שגרפיקות אלה אינן מאפשרות שחרור פשוט מהיחס הסבוך בין המסורות . ביצירותיו המאוחרות, "היידגר ו'היהודים'" ו"על מקף- 1 מבקש ליוט...  אל הספר