37 פרק 4 דיפלומטיה מכוונת תרבות הפריזמה שהתעצבה בילדותו, וזו יצרה אצלו דיסוננס קוגניטיבי . ההתנשאות והיהירות לא תאמו את הפשטות והרגישות שמצא בשפע אצל מארחיו הערבים . בדומה למשה שרת גם משה דיין גדל בשכנות לערבים והיכרותו אותם הייתה ישירה ובלתי אמצעית . להיכרות זו היו שתי פנים : הפן האלים, שהתבטא במעשי אלימות וטרור של כנופיות ערביות, ולצד זה הכבוד שרחשו שניהם לתרבות הערבית וערכיה והאמונה באפשרות בחיים משותפים . אחת המסקנות המשותפות להם הייתה שהציונות באה להגשים את חלומה במָקום שבו ישבו ערבים, ולמרות המתח והמאבק בין שתי התנועות הלאומיות אפשר לחיות בשלום ובשיתוף פעולה זו לצד זו . במציאות של הקונפליקט וההכרח של חיים משותפים יכולה החרב אולי לאכול לנצח, ניסח משה כותרת לספרו . היכרותו של דיין את הערבים החלה כנער כאשר נערים משבטי הבדווים בסביבה חדרו מפעם לפעם לשטחי נהלל ורעו עם עדריהם בשדותיה . הוא היה שותף לניסיון להבריחם ולקטטות שנוצרו עימם על קרקע ושדות מרעה - ועדיין הבין לליבם, וכך כתב : "הבדווים חיפשו מרעה למקנם . הנאה משדות זרים וגנבות היו טבועים ( כך במקור – המחבר ) באורח חייהם . הקטטות ...
אל הספר