242 פרק שביעי * * * אחי, שמע מה אנו אומרים . היה זמן שבו הארץ הגדולה הזאת הייתה שייכת לאבותינו . מושבם השתרע ממקום זריחת השמש ועד מקום שקיעתה . הרוח הגדולה יצרה [ ארץ זו ] למען האינדיאנים . היא בראה את הבופאלו, הצבי ובעלי חיים אחרים למאכל . היא יצרה את הדוב ואת הבונה . עורותיהם שימשו אותנו ללבוּש . היא הפיצה אותם על פני הארץ ולימדה אותנו כיצד ללכוד אותם . היא גרמה לאדמה להוציא דגן בשביל לחם . את כל זה היא עשתה למען ילדיה האדומים, כי היא אהבה אותם . אם היו לנו מחלוקות מסוימות לגבי שטחי ציד, הן יושבו בדרך כלל בלי יותר מדי שפיכות דמים . אבל בא עלינו יום של צרה . אבותיך חצו את המים הגדולים ונחתו על האי הזה . הם היו מעטים . הם מצאו ידידים, לא אויבים . הם סיפרו לנו שהם נמלטו מארצם מפחד אנשים מרושעים, ושהם הגיעו הנה כדי ליהנות מדתם . הם ביקשו מקום קטן להתיישב בו . ריחמנו עליהם, נעתרנו לבקשתם, 2 והם התיישבו בתוכנו . נתנו להם דגן ובשר, הם נתנו לנו בתמורה רעל . כך מצאו האנשים הלבנים את ארצנו . השמועה הופצה, ורבים נוספים הגיעו אלינו . אבל לא חששנו מהם . סברנו שהם ידידים . הם קראו לנו אחים . האמנו...
אל הספר