115 אל תקראי לי מטאטא לאחיו . הוא הגיב בקיצוניות וללא ויסות לכל דבר שלא נראה לו . אז עדיין לא היו בידינו הכלים להרגיעו . מאוחר יותר, כשהחל בטיפול תרופתי גם בשבת, המצב השתפר ונהיה רגוע יותר . עד אז מצאתי את עצמי נשברת שבת אחרי שבת, בוכה, צועקת, כועסת . אחרי שבוע עבודה תובעני לא זכיתי למנוחה גם ביום שבת . נהגתי לשכב על המיטה, בוהה בתקרה, מתוסכלת ובוכה ומדמיינת את עצמי תלויה, מתה . רציתי למות . לא יכולתי לשאת עוד את הצעקות ואת המריבות שבאו בעקבותיהן, לא יכולתי לשאת את חוסר השקט בחיי, לא יכולתי לשאת את האכזבה מחיי המשפחה . ביום שהתחיל ליטול תרופה גם בשבתות ובחופשים החל סוג של נורמליות סבירה לשכון בין כותלי הבית . הצעקות והמריבות פחתו, אם כי לא נעלמו, וניתן היה להרגיש מעט שלווה ביום שבת . אמנם מעט, אבל גם זה היה משהו להיאחז בו . מעטים היו המקרים שבהם שקעתי ברחמים עצמיים, אבל כשזה קרה, בכיתי . בכיתי על עצמי, בכיתי על ילדיי, בכיתי על בעלי . כשנגמרו הדמעות, בדרך כלל אחרי זמן קצר, חזרתי לתפקד . לעתים בכיתי גם ליד הילדים, לעתים גם ליד גל . כשזה קרה היה אומר לי : “די, אמא, אל תבכי . את בוכה בגללי...
אל הספר