1. המקור המקראי — רצח איש־בושת

המחזות ה“חדשים“ שנתגלו 235 ח וַיָּבִאוּ אֶת-רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת אֶל-דָּוִד, חֶבְרוׂן, וַיֹּאמְרוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה-רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ ; וַיִּתֵּן יְהוָה לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוׂת, הַיּוׂם הַזֶּה, מִשָּׁאוּל, וּמִזַּרְעוׂ . מלכותו של איש-בושת נמשכה, על פי הכתוב, כשנתיים ימים . עם הגעתם, מאשים דוד את שני הרוצחים ש“הָרְגוּ אֶת-אִישׁ-צַדִּיק בְּבֵיתוׂ עַל-מִשְׁכָּבוׂ“ ( שמואל ב‘, ד‘, 11 ) ומורה להוציאם להורג . נעריו אף קיצצו את גפיהם של השניים ותלו אותם לראווה על הבריכה בחברון : יב . וַיְצַו דָּוִד אֶת-הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם, וַיְקַצְּצוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם, וַיִּתְלוּ עַל-הַבְּרֵכָה, בְּחֶבְרוׂן ; וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת לָקָחוּ, וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר-אַבְנֵר בְּחֶבְרוׂן . דפוס התגובה הזה של דוד אינו חדש . גם בסיפור הנער העמלקי, הסמוך לפרקנו ( שמואל ב‘, פרק א‘ ) הציג המלך את עצמו כמי שאינו מעוניין במות שאול : ניתן לפרש את הסיפור באופן הבא : דוד כלל לא ר צה לדעת את האמת, לכן הוא לא שאל את העמלקי שאלות צולבות שיכלו ...  אל הספר
כרמל