241 א ג ד ה ל מ ע ש ה שהטילה חובה על האב החייב להמשיך לזון את בניו אחרי גיל שש . התקנה הנוכחית מגבילה את משך החיוב הזה עד שנתו השתים-עשרה . הגמרא מפרשת את הדברים בהקשר של לימוד תורה : איני ? והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת : בציר מבר שית לא תקביל, בר שית קביל וספי ליה כתורא ! [ כן היא ? אמר לו רב לרב שמואל בר שילת : פחות מבן שש לא תקבל, בן שש קבל והאבס אותו כמו שור ] . אין, ספי ליה כתורא, מיהו [ אכן, מאביס אותו כמו שור, אבל ] אינו יורד עמו לחייו עד לאחר שתים עשרה שנה . ואי בעית אימא, לא קשיא : הא למקרא, הא למשנה . [ ואם תרצה אמור, לא קשה : זה למקרא, וזה למשנה . ] דאמר [ שאמר ] אביי, אמרה לי אם : בר שית [ בן שש ] למקרא, בר [ בן ] עשר למשנה, בר תליסר לתעניתא [ בן שלוש עשרה לתענית ] מעת לעת, ובתינוקת — בת תריסר [ בת שתים עשרה ] . האמוראים הבינו את התקנה הזאת כמקבילה לתקופת ההתפתחות הלימודית וחיובי המצוות של הילדים . ראינו שעד גיל שש הילד צמוד לאמו ולאחר מכן הוא מתחיל ללמוד בבית הספר . במשך הזמן הזה האב "מגלגל עמו", כלומר, צריך לדאוג לפרנסתו . כך נובע מתקנת אושא הראשונה . פרק זה מסתיים קר...
אל הספר