כך קרה שטל רעייתי, כאשר הלכה עם אלחנן הפעוט, לפני יותר מעשרים שנה, לבדוק אפשרות לרשום אותו למשפחתון לשעות הבוקר, שאלה אותה המטפלת : "האם תסמונת דאון זה . . . מידבק ? " ואילו היום, עוד אני כותב את הפרק הזה ואני מקבל שיחת טלפון מידיד, הנמצא בטיול במעיין ביער ירושלים ופגש זוג שאינו מכיר . תוך כדי דיבור סיפר הזוג לידידי שהם בהיריון ועכשיו הם קיבלו תשובה שלעובר יש תסמונת דאון והם מתלבטים אם לבצע הפלה . ידידי שאל אותי אם הוא יכול להפנות אותם אליי . התברכנו שהיום יש כאלה ששואלים את השאלה . כבר לא מובן מאליו שמפילים את העובר . השיחה הזאת הציפה לזיכרוני את השאלות הרבות שנשאלתי מזוגות שהתבשרו שיש להם עובר עם תסמונת דאון במהלך השנים . מעולם לא אמרתי להם מה לעשות, או מה דעתי . סיפרתי להם על בננו, על הישגיו, וגם על קשייו . כל מה שעשיתי היה לספר להם שלעובר יש עתיד, יש תקווה, הוא יכול להשתנות ולהתפתח . כשארגון ית"ד של הורים לילדי תסמונת דאון פרסם את כתב העת הראשון שלו, הוא הכתיר את פרופ' ראובן פוירשטיין כ"אבא" של הלוקים בתסמונת דאון . אז עוד לא הבנתי את גודל המהפכה שחולל . לא הבנתי איזה שינוי של ממש ...
אל הספר