התלמידים 'הרגילים' לאלחנן . למה הם לא 'מכילים' אותו ? למה אינם סבלניים כלפיו ? אז מה אם הוא זרק כמה קלמרים, השליך כמה כיפות מהראש לרצפה, מה כבר קרה ? ככה להעיר לילד מיוחד שזקוק לקבלת פנים חמה, מחבקת, מכילה ? " ראיתי בכך אות לבאות, אם כך מתחיל היום הראשון, מה יהיה הלאה ? אמרתי לעצמי . בשיחה עם אבא, בעקבות האירוע הוא כיוון את דרכינו מכאן ואילך, הוא אמר : "הכנסנו את אלחנן וחבריו הרבים לכיתה רגילה כדי לשחרר אותו ואותם ממצב של 'מוגן נצחי' למצב של מתמודד בעל כוחות . זה בדיוק מה שרצינו, שהחברה הסובבת אותו תאתגר אותו, תדרוש ממנו, תפעיל עליו לחץ סביר כדי לשנות הרגלים ודפוסי התנהגות שעליהם להשתנות" . המחשבה הזאת שלמדתי לא לחשוב ולהרגיש אותה, הינה נחלתם של אנשי מקצוע רבים . הם יאמרו להורים החוששים משפטים מהסוג של : "לא נוכל להבטיח את שלומו של ילדכם", "יציקו לו ויפגעו בו", "יש שם רק מורה אחת על שלושים ושניים ילדים, איך אתם רוצים שהיא תשגיח על ילדיכם", "תיזהרו, הוא יסבול שם, למה אתם רוצים לעשות לו את זה ? " ועוד כהנה וכהנה . אבל אבא בשלו . הוא תפס את השילוב כדרך הנכונה ביותר להכין את הילד לחיים האמ...
אל הספר