למדה . אחרי מאבק קשה הצליחו ההורים לדאוג שתלמד בבית ספר לפיגור קל ולא בבית ספר לפיגור קשה, שאליו היו שולחים ילדים עם תסמונת דאון בהולנד ( בשנות ה ‑ 80 ) . המסר הבסיסי של הצוות החינוכי להורים היה שכל עוד פיצ'י מצליחה להתגבר על החומר, היא נשארת בבית הספר, אבל ברגע שלא תצליח להדביק פערים ייאלץ הצוות להוציא אותה מבית הספר . ביום ‑ יום היו אמירות כמו : "את זה היא יכולה אבל אנו בספק אם היא תוכל להתגבר על הצעד הבא" . האמא מספרת : "כשפיצ'י למדה למנות המורים הטילו ספק אם היא תדע לחשב, וכשהיא למדה לחשב עד ,10 הם לא האמינו כי היא תצליח לחשב מעבר ל ‑ ,10 וכשהיא הצליחה הם לא האמינו שהיא תוכל לקלוט את לוח הכפל, וכן הלאה . הם המשיכו ואמרו : 'גם אם היא תצליח להבין את לוח הכפל היא לא תדע ליישם זאת' . כל שיחה עם הצוות החינוכי התמקדה בניסיון לקבוע את תקרת התפקוד של פיצ'י שאם לא תשיג אותה היא תיאלץ לעזוב את בית הספר", אומרת האם ומסכמת : "זאת הייתה תקופה איומה . כל הזמן היינו בצל איום" . ההורים שמעו על פרופ' פוירשטיין, והצליחו אחר מסע ארוך להגיע לישראל ולפגוש אותו במכון שלו . את המפגש ששינה את חייהם וחייה ...
אל הספר