התינוק הוא היה ער, ושמתי לב לכך שלשונו משתרבבת החוצה . לשון גדולה, אמרתי לעצמי, וידעתי שזהו סימן לא מעודד שאת משמעותו האפשרית הכרתי היטב - תסמונת דאון . אבל באותו הרגע ייחסתי את המחשבה הזאת לחרדתיות יתר האופיינית לי במצבי סיכון . התינוק היה כחלחל קמעא, והמיילדות המודאגות מעט הזמינו את הרופא הכונן . כשהלה הגיע, היה צבעו של אלחנן כבר תקין, ואף על פי כן הרופא לקח אותו לפינת החדר והחל לבדוק אותו . בדיקה שבעיניי הדואגות נמשכה כנצח . משהליך הבדיקה לא הסתיים ניגשתי אל הרופא ושאלתי אותו מה קורה ? הוא השיב לי ברוֹךְ כי ייתכן שלילד יש תסמונת דאון . האדמה רעדה תחת רגליי, תחושה של מכה כואבת שניחתת על הראש ללא הכנה . תחושה פיזית לחלוטין . אך לא יכולתי להתמסר לתחושותיי, שכן בפניי עמדה משימה דוחקת - להעביר את הבשורה לטל . טל שכבה על מיטת הלידה, מרחק עשרה צעדים ממני ומהרופא הבודק, דואבת מכאבים ומחולשה, אחרי לידה נטולת משככים משום סוג שהוא . עשרת הצעדים שהיה עליי לעבור עד למיטתה היו מהארוכים שאי ‑ פעם צעדתי . לא ידעתי כיצד אספר לה . הרי גם לעצמי לא ידעתי לספר את שאירע לנו . "מה אמר הרופא ? " שאלה כשכבר...
אל הספר