האחריות האנושית והמורה: בין מרטין בובר לעמנואל לוינס

146 | | חינוך - שאלות האדם : בהגות שהופקדה בידינו ומסורה בידינו״ ( בובר, תשמ״א : 252 ) . בדיון זה על “עולם הכיתה״ בובר נזקק לשפה שהמקרא מאפיין בה את יחסו של האל לעולם כולו . על המחנך להקביל את פניהם של כל תלמידיו, במבט ובדיבור, בין “נאים״ ובין “שאינם נאים״, בין “ריקנים״ ובין “אצילים״ כמעין “נציב״ של האל, אותו האל אשר “יצר אור וברא חושך, עשה שלום וברא את הרע״ . מחובתו של המורה לאהוב ( במובן של קבלת אחריות, לא העדפה ארוטית ) את שניהם : “את האור באורוּתו ואת החושך צורך האור״ ( שם : 251 ) . על פי בובר, צעירים זקוקים לאמון בראשיתי בעולם ולסוג של חיוב חיים בסיסי כדי שבבוא הזמן ייטלו גם הם אחריות על סביבתם . אמון כזה שואב מהדוגמה האישית של המורה : אותו מורה המקבל אחריות על תלמידיו כהווייתם ומבקש להיטיב עמם ללא פניות . מגילוי כזה של אחריות נולד האמון, ומאמון זה צומחת התקווה שהמציאות הפגומה ניתנת על אף הכול לתיקון כלשהו, ובלשונו : אֵמוּן, אֵמוּן לַעולם . משום שמצוי בו אותו אדם ; הוא הוא מפעלה הפנימי ביותר של הזיקה המחנכת [ . . . ] משום שמצוי בו בעולם אותו אדם, ודאי שצפון האור בתוך האפלה, שצפונה...  אל הספר