] 155 [ ככל שזכור לי, היה זה בסביבות שנת 1990 , כאשר נסענו במכונית אחת — יחיאל שמי, מנשה קדישמן ואנוכי — מתל- אביב דרומה אל מדבריות הנגב, במטרה לאתר סביבה כלשהי שבה יוקמו פסלים מונומנטליים של האמנים, אליהם ביקשנו לצרף גם את דני קרוון, ששהה אז בפריז . הרוח החיה מאחורי המיזם היה משה בר- יודא, מי שהיה מאהב גדול של האמנות הישראלית והחזיק תיק תרבות בהסתדרות . זכור לי במטושטש הרעיון של שמי לחסום ערוץ יבש ב"סכר" של קיר פלדה אופקי וענקי ; ואם אינני טועה, קדישמן ( שהיה כבר בפרק הפיגורטיבי של יצירתו ) הגה ברעיון המינימליסטי- מושגי להגשים את חלומו להרכיב על פסגת הר סמוך טבעת- פלדה עצומה ושטוחה ( רעיון שנולד עוד בשלהי שנות השבעים של המאה העשרים, כמחווה לשלום בין ישראל ומצרים, ויועד למדבר סיני ) . 1 דבר לא יצא מהמיזם הנועז, למעט כמה רישומי דיוקנאות שלנו, שקדישמן רשם בזריזותו האופיינית במהלך הנסיעה . אתגר הפסלים המונומנטליים בלב הישימון : האם תוכל האמנות, ולו במידות גדולות, גדולות מאוד, לָעוצמה ולאינסוף של המדבר ? האם יוכל היחיד, היוצר, ליצור דיאלוג או עימות משמעותי עם איתן- הטבע העצמותי הזה ? כאשר ...
אל הספר