110 דפנה לוין הפתעתה, מכיר את "הצד הזה של הבניין" ומשתמש בו לצורך ספק ניסיון התאבדות ספק משחק בבלוני הגז המחקה את דימויי השואה ( עמ' 144 ) . הפניית המבט ל"חלק ההפוך של הנוף" מעידה על מורכבותו של המרחב ברומן, המכיל הן חלקים חזיתיים ורשמיים והן חלקים אחוריים ומודחקים . אולם הרומן ככה אני מדברת עם הרוח אינו מסתפק בהצגה של הנוף "ההפוך", ואינו מסתפק גם בהבחנה בין "אמצע" לשוליים ובהצבעה על הבינאריות המתקיימת במרחב, אלא פועל לערעור ההבחנות ולחשיפת מערכת היחסים הכפולה המתקיימת בין החלקים . לשם כך מציג הרומן את ה"חלקים ההפוכים" של הנוף לא רק כמקור לגילויי אבל ועצב, אלא גם כמקור לגילויי עונג ויצירתיות : "בשביל להזכיר", כפי שאומרת הגיבורה, "איך הטוב והרע נכנסים אחד בתוך השני בלי שאני יכולה להבדיל ביניהם" ( עמ' 44 ) . כך, החצר האחורית והמוזנחת בבית אמה היא עבורה "ערבוב של הרבה דברים, כמו בית – משוגעים מלא בסדקים ואדמה קשה עם כאבים וצעקות ושקט שאפשר למות ממנו, וגם איזה סוג של גן – עדן פרטי, שרק בן – אדם אחד ויחיד יכול להבין אותו" ( עמ' 43 ) . כך גם מתואר "כל המקום התחתון הזה", אותו הרווח החשוך והטח...
אל הספר