ברוך כנרי 164 יחיה במלוא חושיו, חיים שנמנעו ממנו עד אז . באותו מכתב תשובה למאוויי האימהות שגילתה רוחמה הוא מגיב על קדושת רגשי האימהות שמביעה אהובתו וזה מעורר אותו לווידוי, שהנה קרה דבר . "לא כתבתי לך רבות, כל הזמן, על פינת חיים זאת הנקרית חיים ארוטיים . . . איני יודע למה לא נמשכתי לספר לך בפרוטרוט על חיי וסבלי בשטח זה . . . ידעתי תמיד להבליג על פרפורי רצון מתעורר ודעי . . . לא קל היה הדבר במשך שנה, לא מפרה, מדכאת . . . שנת יובש, זקנתי לא רק בשנה . . . והנה באה אלי אישה, עם גודש יצרי אישה, והביאה על כפיה המושטות אלי את הכול : את גופה, את סודות חייה הכמוסים . . . נתינה גדולה, רחבה, שופעת — הרהיבה אותי באנושיותה הרועדת, הרוטטת . . . נפגשתי עמה כמה פעמים . טיילנו רבות מחוץ לוארשה . . . שמענו יחד מוסיקה . . . בילינו כמה לילות בתא סגור של רכבת הנוסעת הרחק . . . בפגישות האלו היה רב, אבל אף פעם לא יותר מאשר אני יכולתי לתת . . . לא הרגשתי אליה יותר מאשר חברות אנושית כנה אבל מקוטעת, שבתוכה נחבאת הכרת חוסר ההמשך שלה . איני יודע אם אפגש איתה יותר . . . . ולא יכולתי לבלי ללחוש לה על אוזנה שאני כה צ...
אל הספר