הלאומיות והאנטישמיות האוקראיניות

204 פרק שמיני סירובם להיטמע בחברה ובתרבות הרוסית הדומיננטית, העלה על נס את החיוניות האוקראינית הלאומית כחלק מזכותו של כל עם להגדרה עצמית ולשמירה על זהותו, והבהיר את התנגדותו לרוסיפיקציה של המיעוטים באימפריה . כמו כן, הוא קרא ׳להבין ולהודות, כי אין, ולא תוכל להיות, תרבות אחידה בארץ המכילה מאה אומות ויותר׳ . לאוקראינים, המיעוט הגדול באימפריה הרוסית, ׳האח הכביר, השני 59 שבצ׳נקו, לפי כוחו בקיסרות הזו׳, נשמר תפקיד מפתח בעיצוב זהותה של רוסיה . הודה ז׳בוטינסקי במאמרו, היה משורר לאומי ואף לאומני, ׳לרבות כל החסרונות הטבועים בלאומנות, עם התפרצויות של משטמה פראית לפולנים, ליהודים, 60 לשאר השכנים׳ . ז׳בוטינסקי סירב להכחיש מציאות או לשגות באשליות, אולם הוא חיפש דרך לסייע לידידיו במנהיגות התנועה הלאומית האוקראינית להעלות אותה על נתיב ליברלי . הוא סבר כי הדמוקרטיה והסוציאליזם לא ירפאו את האוקראינים ממחלת הלאומיות הדורסנית המתפתחת, היה משוכנע שהמעמד הבינוני באוקראינה לא ינהה אחרי ססמאות סוציאליסטיות, וכי כמו במקומות אחרים, גם במקרה הזה יצביע ההמון בעד מועמדים ראקציוניים בבחירות ולא בעד חוגים מתונים . ...  אל הספר
מכון ז'בוטינסקי בישראל

מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב