75 אישית, אינני מכּירה אף סופרת הכותבת עברית בארץ, אשר לוּ הדברים הללו היו מיוחסים ליצירה שלה, היא הייתה מוצאת בהם את המיצוי האידיאלי, או אפילו הקולע, של החזון שלה . אני סבורה שלא מעטות מהן, עצם הרעיון של הצבת אַמַּת מידה כגון זו בצד חיבורן, היה נתפס להן כמוטעה מיסודו . הן היו רואות אותו כצמצום חמוּר של הפנים השונות של יצירתן, דלדול מה שמרכזי להן בה, והחטאת העיקר . לעומת זאת, אני סבורה שבין שמונים לתשעים אחוז של הסופרים הגברים הכותבים עברית בארץ, מבחינתם, לשמוע את הפנטזיה שמצהיר עליה חיים באר, כשהיא מיוחסת ליצירתם — פירושו לזכות במחמאה העליונה . משהו המקביל לפרס ישראל של הרוח . עלי להתוודות : אפילו כקוראה, אינני בטוחה שמידת ההתרגשות שאני עשויה לחוש כשאני קוראת את 'תמול שלשום' או את 'ימי צקלג' ( את 'עת הזמיר' לא קראתי ) נקבעת אצלי בראש ובראשונה על פי ההיקף ויכולת החדירה של המסירה שלהם את "העשייה של יהודים בארץ ישראל" בזמן מן הזמנים . וכלל לא בכך האימפקט של הספרים האלה עלי . כשם שאם ניקח את 'מלחמה ושלום' לטולסטוי — מבחינתי, גדולתו של הספר היא לאו דווקא באפשרויות שהוא מקנה במישור של "הבנת...
אל הספר