127 זֶה הַיָּם אֲשֶׁר אִפְשֵׁר אֶת עֶצֶם קִיּוּמִי, בַּהֲבִיאוֹ אֶת מוֹלִידַי אֶל חוֹלוֹתָיו הַלְּבָנִים הִרְדִּים אוֹתִי בָּעֲרָבִים בְּזֶמֶר עֶרֶשׂ דְּכִי-גַּלָּיו וְלֹא שָׁכַח אֲפִלּוּ פַּעַם לִנְשׁׂק לְכַפּוֹתַי . - - - - הנימה הנוסטאלגית בשיר הופכת להיות גם אלגית בסיומו, המתאר את 'חורבן הבית' : "עַד / שֶׁבְּלֵיל חָרְפִּי אֶחָד" ( שם, עמ' 9 ) גורף הים את ארבע החביות ולוקח חזרה את מתנתו . הטון הרגשני בשיר מתחזק גם מכוח האלוזיה לפתיחת ספרו הידוע של משה שמיר, משנת ,1951 במו ידיו : פרקי אליק : "אליק נולד מן הים . — — — אבא היה אומר : "בחבית מצאנו אותך, שהים פלטה" . כך מסמן אריה סיון את עצמו כמי שנולד מן הים, והוא שב אליו, בכל שנה, שוב ושוב : "מִדֵּי חֹדֶשׁ אוֹקְטוֹבֶּר הַיָּם / מְחַכֶּה לִי, שָׁקֵט וְכָחֹל, שֶׁאָבוֹא בּוֹ שׁוּב / לִהְיוֹת עֻבָּר עַל מֵי-אִמּוֹ" ( " שוב ברחובות ההם", אישרורים , ,1981 עמ' 50 ) . הים וחופיו, ובמיוחד אלו של תל-אביב, מככבים בעוד רבים משיריו של אריה סיון ומחזקים, בחלקם, את הקשר הפרוידיאני הידוע בין הים לבין רחם האם : " . . . זוֹט הַיָּם / אוֹסֵף אוֹתִי אֵלָי...
אל הספר