106 מ'שם' בתוך ההוויה המקומית . עולם הנופים והאסוציאציות המקושרים בדמותו האפורה של "יְהוּדִי אָפֹר-פָּנִים" היושב "עַל הַסַּפְסָל שֶׁבַּשְּׂדֵרָה", מעוגנים בחורף האירופאי ( "חֹרֶף-חֲרִיצִים-בַּשֶּׁלֶג " ) , שאין לו דבר וחצי-דבר עם ההווי הילידי- הישראלי . סיום השיר משקף את עמדת המחבר, ויוצק את חומרי השואה לנראטיב מרומז של גאולה המבוססת על ניצחון האהבה על המוות : "אִם גַּם הַמַּיִם הָרַבִּים לֹא יְכַבּוּ אוֹתוֹ / אֶפְשָׁר שֶׁזּוֹ הָאַהֲבָה, שֶׁהִיא / קָשָׁה מִמָּוֶת" . השיר מבקר את ההדרה של הניצולים, את הרחקתם, הפיזית או המנטאלית, מן המרחב הישראלי המקומי, ואת הניסיון לבנות את הזהות הישראלית המקומית כאנטי-תיזה לניצולי השואה ( גרץ, 2004 ) . השיר השני ( לעיל ) מתייחד ברטוריקה סרקאסטית חריפה במיוחד . הוא מבסס את טיעוני הסנגוריה החזקים שלו על אנשי סדום, על דרך ההשוואה בין תיאורי ההתעללות של אנשי סדום בזרים, מתוך ריאליזאציה מצמררת של הביטויים 'מעשה סדום' ו'מיטת סדום', כמסופר בתלמוד : "נָכוֹן . בִּסְדוֹם קִצְּרוּ אֶבְרֵי זָרִים / וְהֶאֱרִיכוּ מַה שֶּׁהֶאֱרִיכו בַּקְּצָרִים" ( שם, עמ' 57 ) , לבי...
אל הספר