103 גָּדְלוּ הַיְלָדִים, הָלְכוּ לַמִּלְחָמוֹת, חָזְרוּ אֶל הַבָּתִּים שֶׁעַל הַחוֹל קְטַנִּים מְאֹד : תְּמוּנוֹת קְטַנּוֹת : שֵׁשׁ-עַל-תֵּשַׁע, עֶשֶׂר- עַל-עֶשְׂרִים . עַכְשָׁו כֻּלָּם נָחִים . בַּאֲשֶׁר הֵם מֻנָּחִים . נָחִים . רַק הַבָּתִּים אֵינָם נָחִים . הֵם מִתְפַּתְּחִים יָפֶה מְאֹד . מֵהֶם רַבֵּי קוֹמוֹת : חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֶה וְגַם עֶשְׂרִים דַּקֵּי גִּזְרָה הֵם וּתְמִירִים וְהַזְּגוּגִיּוֹת שׁוֹבְרוֹת אֶת פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ לִגְזָרִים . ניתן לומר ש"שיר ילדים" מגדיר מחדש מהי אירוניה מקאברית . חלקו הראשון של השיר, כמו גם כותרתו ה'תמימה', ממחישים בצורה אידיאלית, כביכול, את מיתוס הילידות על-פי הנראטיב הציוני הקלאסי : תיאור העלייה על החולות, בניית הבתים, הולדת הילדים, תיאור ילדותם-ילידותם הטבעית והמאושרת של הילדים "הַיְחֵפִים בַּחוֹל הָרַךְ" . כל אלה הם מופת של הגשמת האתוס החלוצי של עלייה על הקרקע, ומימוש מלא של החלום הציוני בגרסתו האורבאנית . אלא שלתוך הפתיחה האידילית הזאת כבר מסתננים ביטויי האימה : "הַמְּנוּחָה" ( תפילת אשכבה ) ללא ה'נחלה', "חוּט שָׁנִי כָּחֹל" ( סימני דם ) . החלק הש...
אל הספר