101 תְּנוּעָה לֹא רְגִילָה : הָאֲדָמָה שֶׁמִּתַּחַת לְכַפּוֹת-רַגְלַי עוֹלָה וּבָאָה בִּי עִם כָּל שֶׁבָּהּ, עִם הַפְּרָחִים עִם הַשִּׁיחִים הַנְּמוּכִים וְעִם שִׁבְרֵי הַחֶרֶס וְהָעֲצָמוֹת . הִתְרוֹמְמָה הָאֲדָמָה זָרְמָה אֶל אֶצְבְּעוֹת יָדַי מֵהֶן אֶל הַנְּיָר . מַזָּלִי, אוּלַי מַזָּל שֶׁל מַתְחִילִים הָיָה שֶׁבַּגִּזְרָה הַהִיא שֶׁלִּי לֹא הִתְרַחֵשׁ בַּיּוֹם הַהוּא דָּבָר, מִלְבַד הַשִּׁיר . ( שם, עמ' 36 ) התיאור הזה, הספק-פרוזאי-ספק-שירי ( prose - poem ) , המשובץ בתוך "מכתב גלוי למשורר ערבי שחיבק אותי לאחר שקראתי אחד משירי", כלשון כותרת המשנה של השיר, הוא אחת ההצהרות הארס פואטיות המשמעותיות ביותר של אריה סיון . לא אגזים אם אומר שיש כאן תיאור אכסטאטי של מעין התגלות, המקבילה לתיאורים המקראיים של הקדשת הנביא לנבואה . בשיר זה, שנכתב כארבעים שנה ( מספר טיפולוגי ) לאחר תחילת דרכו האמנותית, המשורר חושף את עצמו כמדיום לאדמה הזאת — התל שהמשורר משקיף ממנו על עמק בית שאן ועל עמק יזרעאל, על מטעני העבר העמוקים שלהם, הופך באחת למטונימיה לארץ כולה ( 'המקום הגדול', בלשונו של גורביץ ) — על נופיה...
אל הספר