60 שהיא ראויה להן, אם בשל העובדה שהשירה איבדה את המרכזיות הסוציו-פואטית שהייתה לה בשנות החמישים והשישים, ואם בשל התמורות שחלו בסדר העדיפויות התרבותי והכלכלי של החברה הישראלית . כך או כך, דומה כי הירידה ההדרגתית שחלה בתשומת הלב לשירתו המאוחרת של אריה סיון, יותר משהיא קשורה באיכות כתיבתו, היא נובעת מאותם תהליכים חברתיים-תרבותיים שנרמזים לעיל . בשנת 1994 ראה אור ספר השירים העשירי של סיון, בעל השם הפרדוקסאלי, גבולות החול ( הוצאת 'הקיבוץ המאוחד' ) , ובו סִדרה לא קצרה של שירים, שבמוֹקדם ביטוי לזמן החולף ולזִקנה שבפתח : "קצה חוט" ( עמ' 58 ) , "שיר על דימויים שעבר זמנם" ( עמ' 65 ) , "חלום רטוב" ( עמ' 66 ) , "ההעדר" ( עמ' 68 ) , "בדרך אל השורשים" ( עמ' 69 ) , "כאשר בניך" ( עמ' 70 ) , "ללדת אב" ( עמ' 71 ) , "יום אחד" ( עמ' 72 ) , "בניין אשר זמנו עובר" ( עמ' 73 ) , "שלח את חומך" ( עמ' 74 ) , "בלא לגלות" ( עמ' 75 ) , "אני חותר" ( עמ' 76 ) , "ברווח בין" ( עמ' 77 ) , "היום אני מוכן" ( עמ' 78 ) . הנימה המלאנכולית הכרוכה בתחושת הזמן ההולך ואוזל מצויה אמנם, פה ושם, גם בשירתו הבשלה המוקדמת יותר של סיון ...
אל הספר