128 | נהירין לנו שבילין דהודו / שמעון לב המטרה העיקרית של ממשלת האיחוד היתה להגביל את הגירת ההודים ולא את זו של היהודים . ברם, כדי לא להרגיז את דעת הקהל בהודו ואת הליברלים באנגליה, חיפש השלטון נוסחה שלא תהיה בה אפליה מפורשת נגד ההודים, אך תגרום בפועל להפסקת ההגירה . בשנת 1911 הגיש המדינאי הגנרל יאן סמאטס הצעת חוק לפרלמנט הדרום אפריקני, שלפיה רשות הכניסה תישלל מאדם המתבקש על ידי פקיד ההגירה לכתוב לא פחות מחמישים מילים בשפה שהפקיד בוחר בה ואין הוא מצליח בכך . חברי ועד הקהילות היהודיות חששו שהיידיש לא תוכר כשפת הגירה אירופית ובכך תימנע כניסתם של מהגרים יהודים ממזרח אירופה . הנושא עורר רגשות עזים בקהילה וחבר הפרלמנט היהודי מוריס אלכסנדר הציע תיקון לחוק שיאפשר לכל שפה אירופית שהמהגר בוחר, כולל יידיש, להיות מוכרת . בשנת 1913 הצליחה הממשלה להעביר את "חוק תקנת המהגרים" והגבלת ההגירה הוגדרה למי שנמצא "כבלתי מתאים מטעמים כלכליים או בתוקף הרגלי חיים", וזאת בנוסף למבחן ההשכלה . הוועד היהודי נזהר בכל מאודו שלא יתקבל הרושם שהוא פועל כנגד החברה הלבנה ותומך בהודים, ולכן טרח להדגיש כי הוא מתנגד לכניסתם...
אל הספר