212 שמעון אדף לשמואלי כדי לצלוח את המרחק בין בית אימו ובין המשרד, אבל הוא מגיע למקום עבודתו בשבע ארבעים וחמש, כלומר, עשרים דקות אבדו . היעדר הזמן הינו כפול, אפוא . גם מן המספר נעלמת פיסת זמן . האם אשמת הפרטים היא, או העדר תשומת הלב של המתחקים אחר שמואלי, המספר תוהה . והקוראים שואלים, מדוע המספר כפייתי באשר לזמנו של שמואלי . חלק מן השעה היה שמואלי, בשל תאונה או מתוך כוונה, מסוגל לחמוק מן המבט של סמכות או עֵד המכוננים אותו כמישהו, כמוקדו של סיפור, כראוי לבחינה . מה טיבו של הקיום בריק ? המספר אינו מסוגל להעלות את השאלה בישירות, היא איומה מידי . הסיפור מסתיים בגרסה אחרת של השאלה – אם לעצום את העיניים ולזנוח את המאמצים לעקוב אחר היעלמו של שמואלי, לאן כדאי, בעצם, לחזור ? מה פשר השאלה הזו ? היא לא נובעת נביעה טבעית מרצף האירועים והפרטים שקדמו לה . פתאום הופיעה . אבל לא פתאום באמת, התהיה על כדאיות החזרה ואופי היחסים שהיא מקיימת עם החמיקה מנוכחות, הדחף לכתוב ואפשרות המשמוע היא מיסודות יצירתו של אהרן אלמוג . קובץ השירים שלו, "רחוב הרצל", 2 נפתח בשיר "שבתי בערוב ימי" : שַׁבְתִּי בַּעֲרֹב יָמַי אֶ...
אל הספר