228 שכתב באחד משיריו, ואת חייו כאיש וכאב עיוור . אפשר לומר כי ארז ביטון הוא למעשה הילד בבית חינוך עיוורים, שהמציא משפחות והפך למשורר, שמפענח את המשפחה הגרעינית והישראלית, על הגילוי והכיסוי שלה . במהלך השיחה ביקשתי ממנו, בין היתר, לדבר על הפער המתקיים בין הכתיבה לבין הקריאה, פער שאודותיו כתב בשיר הקצרצר הבא : "הוא הולך בשקט / אומרים הוא בוודאי מחבר שיר / הם לא אומרים / אולי דמיו שותתים בפְנים . " המשורר כותב ממקום אחד, הקוראים קוראים ממקום אחר . כלומר, מעשה ההתקבלות הוא מורכב, ואני ביקשתי מארז ביטון לשוחח על הראשוניות של הכתיבה, כלומר לא לקרוא את שירתו רק כשירה מזרחית או שירת מחאה, אלא לאפשר לה להיות כל מיני שירות . אחרי הכול, הכתיבה, לדבריו, היא חגיגה, והחגיגה שלו סייעה לפרוע את מסדרי הזיהוי של החברה הישראלית, בשעה שהוא כרך את העברית בפיוט, ביהודית המרוקאית, במוזיקה קלאסית ולא פחות מכך בדברי אהבה . למעשה, את ההתקבלות של שירתו של ארז ביטון אפשר לראות כהתקבלות כפולה : האחת בראשית דרכו, והשנייה, כאשר בני הדור השני והשלישי להגירה גילו את שירתו, שנדחקה מעט, והשיבו אותה למרכז הבמה . סיפור דו...
אל הספר