158 עם השנים לקווי האורך והרוחב של שירתו . כי הכתיבה שלו, שנודעת בעבודת הדימויים הייחודית שלה, מתחילה תמיד מסיפור . אם זה זיכרון ילדות או קטע שיחה שהוא שמע באוטובוס, אם זאת ילדה מהחצר האחורית של הארץ, שיצא לו לפגוש לא פעם ולא פעמיים, או נער ערבי שמנסה להיכנס למדינה שרואה בו רק אויב . החיים, אם תרצו, הם סיפור, ורוני סומק הופך את הבטנה שלו, מנער את המילים ועושה מהן שירה, ממשיך ושולח שורת קצרות ושוקקות מן המסעות שלו ברחובות הארץ והעולם . רוני היה פה אופק של חולות . כלומר, הלכת קילומטרים ברגל כדי לראות שכונה, לראות משהו . אני לא רוצה להישמע כמו חייל בצבא הנוסטלגיה, אבל האמת שהמצב הקודם הרבה יותר מצא חן בעיניי . אני מדבר על תפאורה של חול, כמה צריפים, ובית אבן שבנו האחים של אמא שלי . הם באו לכאן לפנינו, והכבוד העיראקי גרם להם להרוס את הצריף, להביא לבנים ולבנות בית . אמיתי . לא צריף . המזל הגדול שלי שהביאו אותי לישראל כשהייתי בן שנה וחצי, זאת אומרת, באתי לכאן בלי זיכרונות, בלי יכולת השוואה, מבלי יכולת להגיד שבאתי מבית כזה ועכשיו אני פה . בשבילי המעברה הייתה נתון שאי אפשר היה להתווכח איתו . מצ...
אל הספר