חביבה פדיה

0 6 אֲבָל עֲבוֹדָה הִיא חַיָּיו . / וְהוּא עוֹבֵד . וְגַם הַיּוֹם מִשֶּׁהֶעֱרִיב הַיּוֹם וְגַם הַיּוֹם / כִּבְכָל יוֹם לָבַשׁאֶת כְּפָפוֹתָיו שֶׁלֹּא תִּתְאַדֵּמְנָה יָדָיו וְעוֹר / שָׁמַיִם זָהֹב פָּשַׁט אוֹתוֹ בְּדַיְקָנוּת וּבְאַכְזָרִיּוּת / וְהַבָּשָׂר הַתָּכֹל הַנֶּחֱשָׂף קָרַע אוֹתוֹ וְהַוָּרֹד הָרַךְ הַמְּעֻנָּן / לֹא נִצְבַּר לְתוֹךְ צִפָּרְנָיו מִסִּבּוֹת מוּבָנוֹת בְּעוֹד הוּא שׁוֹדֵד / עוֹד מְעַט יוֹדִיעוּ בַּחֲדָשׁוֹת שֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד" ( "דיו אדם", הקיבוץ המאוחד 2009 ) ענת בואי נדבר על השיר שנושא את שמו של הספר "דיו אדם" . זה למעשה שיר בפרוזה, קטע מאוד ארוך, ואני רוצה לקרוא שורות ממנו . אין פה פסיקים ונקודות כמעט, כאילו הרגשה שהדיו נשפך או שהדם נשפך, כי המילה הזאת מרומזת בשם הספר "דיו אדם" . הדיו כמילה נרדפת לדם, החומר שמקיים את החיים הוא כאילו החומר שמקיים את הכתיבה וההיפך . חביבה זה נכתב מתוך חוויה של נדודי שינה, שאדרנלין מציף את המוח ויש רצף של מילים והתרסקות של משפטים . אז אחד הטריגרים האחרונים לכתיבת השיר הזה, זה היה הרכבת הזאת של הכימיקלים שנוסעת מים-המלח לרמת חובב ...  אל הספר