רקיעת שמות - על שירתו של ארז ביטון

240 גלילי שחר השירה של ביטון עשויה כפיוט, כשיר תפילה ולשונה — הלשון 3 — היא כ"לשון קודש", שפה זרה של השיר, "העברית האחרת" המוסרת נסתר וסתירה, את החבוי – מן – העין, החורג ממראה, המנודה 4 ואולי זה פשרו של — שארית סרבנית, מהות קרובה וקשה לתפיסה . השיר, שהוא "חבוש עיניים", ואין בו מראות, אך מתוך עיוורונו — עיוורונו של השיר — מפציע ומתגלה בו קיום חבוי וקשה ונראים בו קולות . ואם כך אנו קוראים את שיריו של ארז ביטון שכאמור הם רגעי התאספות בשפה העברית, רגעי התקהלות — הרגעים בהם שבים הגופים המנודים, החורגים, להיות בני מקום, הרי שקריאה זו עצמה חורגת מן השאלה הפואטית — שאלת הצורה ושאלת היופי, אינה מסתפקת בשיקולים של חריזה ומשקל וגם אינה עוצרת בשאלת המקור והזהות . הקריאה השירית היא קריאת השמות, כי בהם — בשמות — נעשה מבע ונבנה בית לזר ולשבור . וזה אולי כוחו של השיר, ובזה הוא נאמד ונשקל, על שהוא פותח שער ואוסף ומביא אל סף הלשון את הנשכח ועושה אותו ראוי לדיבור, בר שפה ושכן . הדרך ( השיר, הנביעה, השיבה מן הזר — הערה על הלדרלין ) כך אנו נכנסים לעולמו של ארז ביטון באים לבתי השיר וקוראים בהם את רקיעת השמו...  אל הספר