� 50 הורות - ללא רגשות אשם אנו חשים שאיננו רוצים להיות ה“רעים“, ולכן קל לנו יותר לוותר, להרוויח ”שקט תעשייתי“ נחשק, גם אם קצר, ולחזור לעניינינו . יתרה מכך, להגיד ”לא“ עולה לנו ברגשי אשם ) אשר מהם יש לנו כבר די והותר, כי : ”גם ככה אנחנו כל היום בעבודה והילד לבד“, ”רק התגרשנו והילד סובל“, ”נולד לו אח וקשה לו“, וכן הלאה ( , ורצון לפצות את הילד על הסירוב . יהיו התירוצים אשר יהיו - לרוב אנחנו מוותרים כי אנחנו לא עומדים בלחצים, לא עומדים בסחיטה הרגשית, בכעסים, בבכי ובהתפרצויות . כך אנחנו מוצאים את עצמנו מתקפלים, נכנעים להפצרותיו של הילד, וה“לא“ הראשוני התקיף הופך ל“לא“ רופס ובסופו של דבר ל“כן“ . לעיתים ננסה להיות מי שאומר את המילה האחרונה ונוסיף בתקיפות : ”אבל שזו תהיה הפעם האחרונה ! “ על אף השימוש התדיר שילדים נוהגים לעשות במילה ”לא“ ) בעיקר מולנו, ההורים ( , גם הם, כמו כולם, לא אוהבים לשמוע את המילה ”לא“ . תחושותיהם לגבי הסירוב נעות בין חוסר נעימות, אכזבה ורוגז, עד כדי עלבון ותסכול . לכן הילד שלנו, בין אם הוא קטן או גדול, בועט, מתווכח, מנסה לשכנע, בוכה, מתרגז ואפילו מצהיר שאנחנו ההורים הגר...
אל הספר