שירי הערש של אִמו

70 | ״רק מִלָּה בְּעִבְרִית״ : שירֵי אהוד מנור בין ה״אני״ ל״אנחנו״ חוסר האונים הקיצוני הקיים בשטעטל בשירו של גבירטיג מוחלף ברקע של תל - יוסף ובית אלפא בשירו "שכב, בני" של עמנואל הרוסי ( 1929 ) . גם שם האש בוערת : בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן . . . אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן . לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ . תפקידו של הבן להתחיל מחדש, והאיסור על הבכי הם מנת חלקו של דור שלם של בנים בארץ ישראל בתקופה זו . השיר האחרון, "קדרו פני השמיים" של יהושוע פרשנסקי ( 1920 ) אף מגדיל ועושה, שכן מהבן מצופה להקריב את חייו למען הארץ : קָדְרוּ, קָדְרוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם וְרוּחַ עַז רָעַשׁ . קִבְּלוּ, קִבְּלוּ הָרֵי אֶפְרַיִם קָרְבָּן צָעִיר חָדָשׁ . הוּי נוּחָה, נוּחָה חֲבֵרֵנוּ וּשְׁכַב לָנֶצַח שָׁם . כָּמוֹךָ גַּם חַיֵּינוּ נַקְרִיב בְּעַד הָעָם . שירי הערש האלה, שכולם כתובים בגוף ראשון רבים, מעבירים לאהוד ויינר את הפחדים ואת טראומות העבר של דור ההורים יחד ...  אל הספר