הקדמה לחלק הרביעי

288 הקדמה לחלק הרביעי במחקרם של סופר-דודק ועמיתיה, ולפיו חלימה צלולה שימשה גורם חוסן אל מול חשיפה לטרור ( 2011 Soffer - Dudek, Wertheim, & Shahar, ) . אל מול עדויות אלה קיימות עדויות שדווקא הדחקה ואי חלימה יעילים יותר להתמודדות עם טראומה ( למשל, לביא, 1993 ; לוין, 1980 ) . כיצד משתלבים הממצאים הסותרים אלה עם אלה ? אני סבור שהדבר קשור בתפיסה שגויה של הלא מודע כדבר שכולו טוב או לחילופין — כדבר שכולו רע . לטעמי, זוהי תפיסה חד-ממדית . הלא מודע יכול להכיל לצד יצירתיות ויכולת ליצור קשרים חדשים גם חרדות וגורמים מעכבים ומחוללי מהומה הנחווים מטרידים ביותר, בלשון המעטה . ביטוי מעניין לכך מציעים חלק מחסידי ההיפנוזה, הרואים בהיפנוזה כלי חיובי במהותו המאפשר להתייעץ עם הלא מודע המכיל תבונה עמוקה ואין-סופית . הנחה זו שגויה . היות שכל תהליך היפנוטי מבוסס במהותו על היפנוזה עצמית — סוגסטיות עצמיות ולא מודעות — והיות שסוגסטיות אלה יכולות להיות חיוביות אך גם שליליות, לא תמיד היפנוזה היא דבר חיובי . חִשבו, למשל, על ההשפעה שיש לסוגסטיות עצמיות מסוג "לעולם לא אצא מזה", "אין סיכוי שהמצב ישתנה", או "העולם הוא ...  אל הספר