| 209 | המרידיאן את שיחת האמנות, כשדנטון נקרא החוצה להתבשר בבשורת המעצר, בשורת המוות הדופקת בדלת . יש דבר מה, כותב צלאן, ה"מתקדם בלי רחמים" . הוא מוביל כעת את גיבורי המחזה, את קאמי ואת דנטון, אל הגיליוטינה . מדובר בהוד מעלתו המוות . "הנוסעים נמצאים פה כעת", "כולם עד אחד", והם דוברים, כותב צלאן, "מילים אמנותיות" . הכוונה היא לסצנה ב"כיכר המהפכה", אחת התמונות האחרונות במחזה "מות דנטון", שבה שזר ביכנר מובאות מן הפרוטוקולים של תקופת המהפכה בצרפת, מובאות שהגיבורים מדקלמים אותן כעת על הבמה בטרם הוצאתם להורג . הם מדברים יפה, באמרות כנף, במימרות בעלות משקל ותוקף, הם מדברים דיבור אמנותי — דיבור שיש בו פתוס ואירוניה, דיבור בר משמעות ( ורב - משמעות ) , בוודאי "תיאטרלי" . אך גם הם, גיבורי המהפכה, מדברים כמריונטות, הם מדברים כבובות תלויות על חוט, דמות שהיא "ציטוט", כלומר חזרה : כי הכול כבר היה ונשמע . אבל אז בתמונה הבאה, ב"רחוב", לוסיל שבה, אך כיצד ? היא שבה בדיבור מיוחד . צריך לקרוא שורות אלו מסוף המחזה של ביכנר כדי לשוב ולחוש בכוח הדיבור הזה : לוסיל : בכל זאת יש כאן משהו רציני . אני צריכה לחשוב ר...
אל הספר