| 191 | העין, המילה : בעקבות הלדרלין איומה, בהיסח דעת, בגמגום . הדיבור בשירו של צלאן קורא "הלאה", בכפילות זו ( "הלאה והלאה / הלהלהלאה" ) , עד חתימתו באותו מאמר משונה המיוחס להלדרלין בעת דמדומיו, עת ישב במגדל על גדת הנהר, שהשיב במילה אחת נטולה משמעות לכאורה, האומרת כן ולא באחת . שירתו של צלאן יורשת את הדיבור האחרון של המשורר שהלך למגדל ללמוד ממנו את העדות שאינה מפרידה את "הלאו מן הכן" : ( "פלקש, פלקש" ) בדיבור זה, דיבור כפול ומפוצל, אחרית הדיבור ששאל מהלדרלין, קשר צלאן את שירו במסורת השיר הגרמני — במפסקיו . זו הלשון הזרה השאולה לשיריו במעבורות, להיות בהן לשון עדות . בדרך זו אולי יכול השיר לדבר בתאריך, לשאת זכר, להחזיק עדיין ב" 20 בינואר" שלו ולדבר — לדבר בלשון זרה, בלשונו של השיר . כי זה פשר "הדיאלוג" בין צלאן לשירתו של הלדרלין : צלאן אינו משיב עוד "שמות ראויים" לנהרות ואינו קורא לדברים בשמם, אלא ממלמל . ומהו מלמול, האם זו לחישה ? דיבור סתור, נבלע ? לשון קרועה, פה כבד, לסת שמוטה ? שירתו של צלאן אינה יודעת עוד הוויה ומהות, אלא שאריות של מציאות, חללים ומחסור גמור . ולכן אין בכוחה אפילו לק...
אל הספר