| 63 | השיר והדיבר נקראים להיות נמעניו של השיר בתוקף זה, להיות בו, להיות מדוברים בו, כעדים . ובכל זאת, השיר קורא אותנו כך לסיפיו, ובכוח קריאה זו אנו, הקוראים בו, קרויים . השיר הפונה אל עברו של "אתה" כתוב, חתום בבקבוק, שלוח על מים, מבקש לו דובר . השיר העשוי כמכתב אינו מתממש אלא בפגישה זו עם "אתה", הנעדר עדיין, שיהיה לו דובר . כי הדובר בשיר דובר בקולו של "אתה" . לכן אנו אומרים : "אתה" הוא סוגת הדיבור של השיר, הוא האופן שבו הדברים נאמרים בשיר, נאספים בו בבחינת עדות . הקריאה בשירת צלאן מחייבת אותנו לחרוג מהנחות היסוד החלות על קריאת השיר : עלינו לחרוג מן התפיסה בדבר השיר הלירי שהוא מבעו של ה"אני" בלבד, היחיד, המופנם, הדובר בשיר . עלינו לוותר על הרעיון כי השיר הוא מבע פרטי ואינטימי, ביטוי בלעדי למשורר הדובר בו . עלינו להניח את פתיחותו הקיצונית של השיר : כי השיר מתממש תחילה בהיותו בדרך, שלוח, קרוי אל "הפתוח", אל עברו של "אתה", הנקרא להיעשות דוברו, להיות לו כעד . הקריאה בשיריו של צלאן תלויה בהסבות ובהזרות מן המין הזה . שירתו של צלאן אכן סתורה בתחומו של השיר הלירי : "אני" אכן דובר בשירת צלאן וי...
אל הספר