50 הפתח הזה בכוחות עצמה . כדי לבסס את התזה הזו התעכבנו על ההתקיים האנונימי והַבַּל-יימחה , שמהווה מעין יקום מלא , ועל ההיפוסתזה המובילה לאדנות הקיים על ההתקיים , הגם שבכך נכלא הקיים מניה וביה בקביעותה של הזהות אשר אינה מופרת על ידי הטרנסצנדנציה החללית שלו . איננו מבקשים להכחיש את עובדת הציפייה שאליה הרגילו אותנו תיאורי הַמֶשֶך של ברגסון ; ברצוננו להראות את תנאיה האונטולוגיים ; תנאים אלו הם עובדתו ולא עבודתו של סובייקט הנמצא ביחס עם המסתורין , שהוא , אם אפשר לומר כך , בדיוק הממד שנפתח לסובייקט הכלוא בעצמו . ובדיוק מכאן עומקו של מִפְעָל הזמן . הוא לא רק ההתחדשות על ידי יצירה : היצירה נותרת צמודה לנוכחיות ואינה מעניקה לַיוצר אלא את עצבותו של פיגמליון . יותר מהתחדשות מצבי נפשנו , תכונותינו - הזמן הוא במהותו לידה חדשה .
אל הספר