29 כורע תחת משא עצמי . וזהו בדיוק הקיום הגשמי . לכן הגשמיות לא מבטאת את נפילתה המקרית של הרוח אל קבר הגוף או כלאו . היא מלווה - בהכרח - את הגחת הסובייקט , בחירותו כקיים . להבין כך את הגוף מתוך הגשמיות - התארעות מוחשית של היחס בין אני לבין עצמי - הרי זה לתופסו כהתארעות אונטולוגית . היחסים האונטולוגיים הם לא זיקות חסרות-גוף . היחס בין אני לבין עצמי הוא לא רפלקסיה בלתי- מזיקה של הרוח על עצמה . זו כל גשמיות האדם . חירות ה אני וגשמיותו הולכות אפוא יד ביד . החירות הראשונית , הטמונה בעובדה כי בהתקיים האנונימי מגיח משהו קיים , דורשת מעין מחיר : עצם קביעות ה אני הרתוק אל עצמו . קביעות הקיים , שהופכת את בדידותו לטראגית , היא גשמיותו . הבדידות אינה טראגית כי היא חיסרון האחר , אלא כי היא כלואה בשבי זהותה , כי היא חומר . לקרוע את כבלי החומר זה לנפץ את קביעות הָהִיפּוסתָזָה . זה להיות זמני . הבדידות היא העדר זמן . הזמן הנתון , שהוא זמן הִיפּוסְתָטִי , התנסותי , הזמן החולף שלאורכו גורר הסובייקט את זהותו , הוא זמן שאינו מסוגל לפרום את קשר ההיפוסתזה .
אל הספר