פרק רביעי: מבטן של התושבות הוותיקות על בריאות, יחסים בין־דוריים ושייכות למקום

112 פרק רביעי המרחב המלנכולי לא רק נחווה על ידיהן כתחושת אשמה עקב אובדן העצמי המוסרי או חוסר היכולת להתאבל על "קהילת האויב", כפי שעלה בפרק השני בנרטיבים שלהן על הקהילה הפלסטינית הנעלמת, אלא הוא גם מבטא את בדידותן בגלל התפרקות המשפחה הגרעינית, ההזדקנות שלהן, המוות המתקרב ושינוי פני השכונה . רוב הנשים, שהיו בעבר פעילות מאוד בטיפול בבית ובילדים, חיות היום לבדן בגלל שבעליהן נפטרו וילדיהן הגדולים עזבו את הבית . לכן נפגעה תחושת הזהות המגדרית שלהן כמטפלות וכאחראיות לניהול משק הבית והתערערה ההזדהות שלהן עם השכונה . סיפורה של אלישבע, שדבריה פתחו את הפרק, מדגים את התהליכים הללו . אלישבע בת ה- 80 היגרה לישראל מתימן בשנת 1944 והיא חיה לבדה בשכונת התקווה . בן זוגה נפטר וילדיה הבוגרים עזבו את הבית וגרו הרחק ממנה . המועדון הקהילתי שבו נהגה לבקר בימי השבוע אם בריאותה אפשרה זאת, העניק לה הזדמנות להפיג את הבדידות והפחד שהיו מנת חלקה בביתה הריק, בעיקר בשעות הערב . בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, אחרי פעילות של שעות אחדות במועדון, היה עליה לחזור הביתה, ושם נותרה לבדה . נשים אחרות במועדון התמודדו עם מציאות דומ...  אל הספר