בין פסיביות לאקטיביות, 1929–1936

בדרכן : נשות עין חרוד 252 העת לא הייתה בה אף חברה אחת, להעביר את האימהות ואת הילדים לרפת החדשה, שהייתה למעשה מבנה הבטון הגדול היחיד, ולפיכך גם המוגן במקום הקבע, ואילו הגברים נשארו ביישוב ליד המעיין . נראה שפעלה כאן החלוקה המגדרית המסורתית, לפיה הנשים בעורף והגברים בחזית . בזיכרונות של הגברים והנשים כאחד נחרתו ימי המאורעות כימים קשים, אולם יש הבחנה בין הגברים לנשים בתיאור מה שעבר עליהם אז . לדוגמה, לביא תיאר בספרו, על פי הבנתו, את מקומן של הנשים במאמץ הכללי : זכורני בבואי בפעם הראשונה לפקוד את משפחתי ברפת, בתוך מהומת היגונים הזאת, נשארתי עומד המום על יד השער . . . כולי מזועזע ממראה עיני . . . כעבור שעה, כשחזרתי למשמרתי שבור לב, אפוף יגון וצער, לא חדל המוח לתהות ולהשתומם על כוחה של האישה לשאת על כתפיה החלשות את עיקר עולם של החיים, את מרבית כאבם ואכזריותם . . . מה דל הוא כוחו של הגבר ומה עלוב חלקו 0 ביצירת החיים העיקריים . כוחו אינו אלא בשמירה מסביב לחיים . לביא דווקא התפעל מכוחה של האישה וראה בה חזקה, אולם הוא העריך את דמותה של האישה בעלת התכונות המסורתיות, ובכך האדיר למעשה את חולשתה והי...  אל הספר