מימוש האימהוּת מול המחויבות לקבוצה

80 בדרכן : נשות עין חרוד 4 למשל, חדווה חיות מגבעת ברנר סיפרה בריאיון עִמה כי : האישיים והרגשיים . היינו כל כך עסוקים באיך לבנות, איך לעבוד, הייתי כל כך גאה שהיו לי ימי עבודת חוץ, את לא יכולה לתאר לך . מי חשב בכלל על הילדה ? היית בטוחה שאת צריכה לקום בשעה 30 : 03 ללכת לעבוד, והיית גאה . חזרת בערב, מי ראה אותה ? כמה ראינו אותה ? יהודה ( האב ) היה רואה אותה אולי פעם בשבוע בימים ההם . . . כל ההורים היו עסוקים . . . אנחנו הזנחנו 5 את הילדים . . . הייתה מטרה עליונה לבנות את המשק, לעבוד ולהרוויח . היבטים דומים אפשר למצוא אצל בנות הדור השני והשלישי, שחוו על בשרן את הנתק מהוריהן ואת הלינה המשותפת . רבות מהן נותרו בתחושה של בלבול וחוסר שייכות, כמו שהעידה ההיסטוריונית בר-און : במצב המבלבל הזה לא היה ברור לילדים באיזו מידה ראוי להתקשר להורים, לדבוק או לא לדבוק, לבקש אהבה או לא . ההורים הצהירו בקול רם, אבל לא התכוונו ; רצו, אבל לא יכלו ; השתוקקו, אבל שתקו . הנפש יצאה – ונותרה כבולה . הילדים למדו לחיות עם הסתירה, וזה לא היה קל . לכאורה היו ההורים דמויות שוליות יחסית במוסד הקיבוצי-משפחתי . אולם בריק ...  אל הספר