פרק שלישי: ׳וידה של אישה מחזיקה את הלפיד׳

'וידה של אישה מחזיקה את הלפיד' 131 הן בחלק-העיר הערבי והן בשתי השכונות היהודיות מצאת אותה זוהמה שהיתה שכיחה אותן השנים בכל ערי-המזרח הקטנות, וכן אותה עזובה ברחובות ובבתים, שאין יד מטפחת אותם . [ . . . ] הרחובות לא מרוצפים כל עיקר, או שמרצפתם נקובה ככברה, ובכל מקום אשפה ; תיעול אין, ומכאן ריחות הצחנה הבוקעים מעברים ; במקום תצנורת-מים [ כך ! ] בארות – מטונפות על הרוב – שהמים נשאבים מתוכן בדליי-גרר או במשאבות יד, ומכאן מגיפות-הטיפוס החוזרות מדי קיץ בקיצו ; כן שכיחות מאוד הגרענת והקדחת . בעברי רחוב רבוצים קבצנים, גברים ונשים, רובם תינוקות בזרועותיהם, ושפעת זבובים צובאת על עיניהם הנגועות בגרענת . בקרב קהילות יהודיות במערב אירופה, הגירה לפלשתינה נחשבה למעשה טירוף ד״ר הלנה כגן, ילידת טשקנט, בת ( גם במזרח אירופה היא לא היתה נפוצה ) . לאב ציוני שמוצאו מלטביה, סיפרה בזיכרונותיה כיצד בעת לימודי הרפואה שלה בברן פגשה סטודנט לרפואה יהודי ליטאי בשם ברכיהו – לימים אחת הדמויות המרכזיות בתחום החינוך להיגיינה בחברה היהודית בפלשתינה – שאמר לחבריו שהוא בדרכו ׳למזרח הקרוב׳ . כאשר שאלו אותו אם הוא בדרך למצרי...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב