לחשוב / למיין 66 התחושה החמקמקה הזאת שאני מטחנת מילים חסרות משקל ) , אבל הכתיבה התאבנה באמצעי זהירות רטוריים, בשאלות מקדימות לכאורה : למה אני חש צורך לכתוב את הטקסט הזה ? למי הוא באמת מיועד ? למה לבחור לכתוב, ולפרסם, להפוך לציבורי את מה שאולי כונה בשם רק במסגרת הסודיות של הטיפול ? למה לבחור לתלות את החיפוש הרחפני הזה בנושא הדו – משמעי של התחבולה ? הרבה שאלות שאלתי את עצמי בנחישות חשודה - שאלה אחת קטנה, שתיים קטנות, שלוש קטנות, ארבע קטנות - כאילו חובה מוחלטת שיהיו שאלות, כאילו בלי שתהיינה שאלות לא תוכלנה להיות תשובות . אבל מה שאני רוצה לומר אינו תשובה, אלא הצהרה, הוכחה, משהו שקרה, משהו שנובע . לא משהו שיכול היה להיחבא בלב הבעיה, אלא משהו שהיה שם, ממש קרוב אלי, משהו משלי לומר . התחבולה היא מה שעוקף, אבל איך לעקוף את התחבולה ? שאלת מלכודת, שאלת אמתלה, שקודמת לטקסט, שפעם אחר פעם דוחה את רגע הכתיבה הבלתי נמנע . כל מילה שהצבתי לא היתה ציון דרך אלא עיקוף, חומר לחלימה – בהקיץ . במשך אותם חמישה – עשר חודשים, חלמתי בהקיץ על המילים – פיתולים האלה, כמו שבמשך ארבע שנים, על ספת הטיפול, חלמתי בהקיץ ב...
אל הספר