חלק חמישי אימוצים | 729 דרך המוסדות הממשלתיים – בתי החולים הממשלתיים ולשכות הסעד . תמונת דברים דומה עולה מעדותה של אהובה גולדפרב, המפקחת על בתי התינוקות במחנות העולים . לפי דבריה, כשילדים הוחזרו למחנות בלי שנמצאו הוריהם, אזי "אם ויצ"ו באו ואמרו בפה מלא, הוא היה אצלי אז הוא שלי, את השלי נתנו להם" . במילים אחרות, אם למשל מוסד של ויצ"ו החזיק בילד למטרת הבראה, ובהמשך לא נמצאו הוריו, נוצרה לויצ"ו חזקה על הילד . מהי אותה חזקה ? האם עצם השכנת הילד במוסד ויצ"ו הקנתה לאירגון בעלות עליו ? והייתכן שהבעלות הזאת כללה גם את הזכות להעביר אותו לבסוף לאימוץ, לפי שיקול דעתו של האירגון ? הטענה שלאירגוני הנשים נוצרה מעין בעלות על הילדים חסרי הבית ששוכנו במעונותיהם, בעלות שממנה הופקעו, ולו גם חלקית, הסמכויות של גורמי משרד הסעד ביחס לקביעת גורלם של הילדים – היא לא רק טענה מקוממת, אלא גם לא מתקבלת על הדעת . והרי בשוּרה ארוכה של עדויות טענו הקולטים שהילדים שוגרו למעונות האלה מתוך מוסדות ממשלתיים כפתרון זמני של קורת גג, כמחוַות סיוע במאמץ הקליטה מצד האירגונים הווֹלוּנטריים לעולים החדשים ולמדינה הצעירה, ולא כפע...
אל הספר