12 ימי תנועת הנוער, ‘התנועה המאוחדת', עברו עליי במושבה ( ספק עיר ) , פתח תקווה בה התגוררנו . מדי מוצאי שבת לאחר הפעולה, פסענו כגוש אחד תוסס אנרגיות, לבושי חקי וחולצות כחולות ברחוב מוהליבר אל עבר דוכן הפלפל של תמר, מקום הכינוס של חברי התנועות, רעשנים, שרים, מתגודדים ונוגעים . במלחמה שנקראה ‘השחרור' עוד היינו תינוקות, אולם את סיפורי גיבוריה הִכרנו ולמסר הטמון בשיריה הוקנה תפקיד מכריע בהכוונת דרכנו . במלחמה שנקראה ‘קדש' — ואכן כבר אז לימדו אותי שמלחמותינו הן ‘קדושות' —, צעדנו ברחובות העיר כגוש מלוכד אחוז תזזית, ושאגנו “לא אגדה רעיי ולא חזון עובר" . היינו תומכים נלהבים בכיבוש קֹדשי סיני, ושבועיים לאחר מכן קיבלנו בהכנעה את הכרזתו של דויד בן- גוריון, שעקב אולטימטום אמריקני-סובייטי שומה על ישראל לסגת משם . קיבלנו את הגזירה, אך ידענו שעוד נכונו לנו עלילות . בפתח תקווה של אותם ימים היו שלושה בתי קולנוע . באחד הוצגו סרטים הודיים והס היה מלהזכירו, או אפילו להתקרב אליו . קולנוע ‘היכל' היה שייך להסתדרות העובדים ואליו הלכו ‘הטובים', כלומר אנחנו והדומים לנו . בבית הקולנוע השלישי, ‘הדר', כך אמרו בלגלו...
אל הספר