פרק ג : “זְמִיר, אֵיךְ לֹא בְקָרְאִי תַעֲנֵנִי" : המשורר בדו-שיח עם שירו 133 ועיקר בכוחם לשלוט במילים, אשר על כן הם פונים אליהן ואל שיריהם בבקשה, ולפעמים אף בתחינה, שיואילו להיענות להם ברצותם לחבר שירה . פעמים הם עושים זאת במישרין — בפנייה בגוף נוכח, ופעמים בדרך של תיאור בגוף שלישי . בשני המקרים משתקפת תבנית של דו- שיח עם השיר, אשר משקפת את המודעות הפואטית שלהם לכוחו העצמי של השיר . משולם בן שלמה דיפיארה, אחד המשוררים החשובים ביותר בשירה העברית, 14 מודה ביצירתו שהוא זקוק לשיתוף הפעולה של המילים ושל כלי הנגינה, מודע לעצמאותם הוא פונה אליהם ולרצונם הטוב . הוא מרבה לתאר בשיריו את הצירוף שהוא עושה במלאכת שירו בין המילים למנגינה, וכה שלם צירוף אמנותי זה, עד כי כלי הנגינה מבטאים אצלו את מעשה היצירה השירית . אליהם פונה המשורר כשהוא רוצה להביע עצמו בשיר . באחד משיריו הוא פותח באמירה המבוססת על תבנית דיאלוגית רצויה : הוא יפנה אל שיריו ואל כלי הנגינה ( "אמרי" ) והם אמורים לענות לו . הוא יצפה לדעת מתשובתם אם ייענו לפנייתו ליצור שירה ביחד : וְאֶפְצַח רֹן וּמָשַׁכְתִּי בְשֵׁבֶט / לְדֵעָה אִם יְשִׁי...
אל הספר