רועי גרינוולד / אדון מנוחה, אתגלח ועת גלח

166 יָאֵרֻ לָכֶם פָּנִים יָשֵׂמֻ לָכֶם שָׁכְחָה . יְשַׂפְתֻ לָכֶם שְׂפָתַי . יְשַׁלְּוֻ לָכֶם עֲמֻקָּה . יְתַשְׁלְכֻ לָכֶם שְׁנֹת אֹר לַעֲנֹק אֵלַי . ( IV , 139 ) בייצוגיה המדומיינים הקונכייה מנכיחה קולות מעברהּבים ומשבשת כל היגיון בינארי של ניגודים : היא הדומם המשמיע קול, החפץ הנוכח המורה על הים הנעלם, ההווה המהדהד בקולות העבר . גם האדם הזוכר מצוי במקום לימינאלי שבין נוכחות להיעדר . בזיכרונותיו הוא מתווך בין עולם המתים לעולם החיים . על טיבה של ההיזכרות מעיד הבית האחרון בשיר, שבו מהדהדת ברכת כהנים : "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך : ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" ( במדבר ו, כב-כז ) . הדובר בשיר דומה אפוא לכהן ועבודתו, "עבודת הזיכרונות", צריכה להתפרש במובנה המקראי : היא פולחן שתכליתו להנכיח את הנעלם, המת, העבר שנגול ואיננו . הקונכייה מופיעה בשיר כמעין חפץ פולחני . כמותו, אף היא מצויה בין מקומות נבדלים, זמנים שונים ועולמות מקבילים . ערכה המדומיין של הקונכייה המשיבה את הקולות שאבדו עומד, אם כן, ביחס הפוך לסופיותו של האובדן הממשי . היא מייצגת אנכרוניה . 3 הווה מפולש בעבר ; למראית ...  אל הספר