עדי שורק / תמו כלים וניקוד

144 הַבַּיִת וְכִסֻּי עַל הַחִסֻּל" ( "מִלִּים וְשֻׁרֹת" ,IV 75 ) , תנועה חסרת מנוח, דינמו מחיה מתים המתנועעים כבתיאטרון בובות בידי הבוּבנאי, המשורר, המשווק, המשקר . פתיחה כֹּה לֹא טֹב לִי . יֵשׁ שֶׁאֲנִי פֹּה, וְהֵם שָׁם לֹא . כֹּה כָּאֻב לִי . אתה פותח במלים פשוטות, שכמו מסכמות בתמצית ובהשלמה מצב ידוע זה מכבר ונקשרות בתודעת הקורא, המכיר את שירתך, אל אובדנך המוצהר — הורים, שניים מתוך שלושת האחים, ואחות, כפי הנראה בשנת ,1942 במחנות ההשמדה במיידנק ובסוביבור ( צורית 1995 : 118 ) . אבל המלה "יש" — "יש שאני פה, והם שם לא" — זורה אור של אי-נחת וחוסר יציבות ; כיצד ניתן לפרש את הדברים לאורה — האם זוהי מילית זמן — לפעמים אני פה והם שם לא ? האם לפעמים אני שם והם פה ? אני לא פה והם כן שם ? מה היא ה"יש" הזו ? הגיוני שתהיה בתחילת השיר, אולי כך : "יש שלא טוב לי . . . " אולם כפי שהיא, היא מטילה צל של תעתוע, כחץ שמנחה את הכאב למספר כיוונים . בראשית אֲנִי מִן בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֶלֹהִים אַחַת וְהֵם מִן בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אַחֶרֶת . בשורות הבאות מובילה אי-הנחת אל מצב קדום ; אנו מחליקים אל בראשי...  אל הספר