פרק רביעי : "אני את המלחמה כבר הבאתי מהבית"

351"אני את המלחמה כבר הבאתי מהבית" הבובה תפוחת הלחיים בוכה בידי באלם . מהרגע שהטלוויזיה הממלכתית תחל בשידוריה, ותקרין מדי שישי בערב סרט בערבית לטובת צופינו ששרדו את הגירוש של 84', והפליטים החדשים שבמחנות : היא תבכה בזרועותי בערבית רצוצה אך מתפנקת : אנא בחבק עלא טול, יא-אומי, איוואה, אחסן- אחסן ! ואני אענה : יא-חילווה, יא-בינתי אל ג'מילה כתיר-כתיר, קוואייס, מעה-סלאמה, יא-אלבי, יא-רוחי . בסבוסה ? ! מישמעול ! 84 בסוף הפרק המספרת לא רק מדמיינת את עצמה כבת לאם הפלסטינית אלא גם מבטאת את כמיהתה למשפחה נורמטיבית ולא מתעללת : ילדה אחת שהיא בכלל ממשפחה אחרת ! משפחה חמה ומלוכדת, שקוראת ספרים, תולה תמונות, מנקה את הבית, ושאִמה העזתית, נושאת התעודות, מיניקה אותה בלהט השמש ובצל החורבות . . . . . . ולא אכפת לה, לאומי, משום טייל-שבתות-לוטש-עין, או חיילים-דורכי-עוזי, כי רק בגלל ניצחון הפוליטיקאים את העם, היא תיאלץ לוותר עלי . אבל לא על האהבה ! ולא על הזהות ! אבָּדאן, יא סידי, על אלה לא תוותר לעולם ! מישמעול ! 85 למרבה הפליאה, דווקא בעזה שאחרי מלחמת ששת הימים חווה המספרת לראשונה הרגשת שייכות, גם אם מדומ...  אל הספר