המחלה הבלתי נשלטת

הגוף הציוני והגוף היהודי בכתיבתו של אפלפלד ׀ 285 אפלפלד צומח התחליף לדיבור ולכתיבה — שתי פעולות שאפלפלד מעניק להן מרחב צר מאוד — ואשר ממנו, מן " המרחב הגופני המְדַבֵּר", הוא מבקש להמציא מחדש דיבור אמיתי ( ליפסקר 2010 : 275 ) . למרות הערות עקרוניות אלו, ליפסקר נוטה לראות בדינמיקה הגופנית המתוארת ברומן אלימות חד-צדדית כלפי הגוף, המסתכמת בפציעתו ; מקור האלימות יכול להיות הן מערכת הפיקוח המוסדית ( עקירת השיניים ) , הן החניכים עצמם, שלעתים מכים זה את זה עד זוב דם ( שם : 282 ) . ואולם אין סיבה להגביל את שפת הגוף לפציעה בלבד, שהרי הרומן עמוס בשפה של תנועות, תנוחות ומחוות שאינן קשורות לאקטים אלימים של פציעה . שפת הגוף היא אפוא מגוון ההתנגדויות לשפת הפיקוח — אותה שפה שכמו נחקקת על גופם של החניכים ותובעת מהם להשתנות . המערך הדו-כיווני הזה שאני מבקש לתאר כאן — הפעלת כוח על הגוף והפעלת כוח שכנגד, לעתים מודעת אך לעתים גם לא-מודעת, לא-רצונית ולא-נשלטת — המערך הזה מאפשר לראות בהתנגדות הגופנית את "חזרתו של המודחק", חזרתו של הזיכרון או הטראומה המוכחשת, חזרתו של הגוף היהודי הדחוי . הגוף כאמור נדרש להשתנ...  אל הספר